פעילות גופנית נחשבת לאחד מגורמי המפתח לבריאות גופנית ונפשית בגיל ההתבגרות, אך רק מיעוט מבני הנוער בישראל אכן עומדים בהמלצות הבריאותיות לעיסוק יומי בה. מה קורה כאשר מוסיפים לתמונה מוגבלות, בין אם פיזית, חושית, קוגניטיבית או התנהגותית? האם בני נוער עם מוגבלויות הלומדים במסגרות החינוך הרגיל נהנים מאותם הרגלי תנועה, מאותה רווחה נפשית ומאותה רשת תמיכה חברתית כמו חבריהם ללא מוגבלות, או שמא הם מתמודדים עם חסמים ייחודיים המשפיעים גם על בריאותם וגם על נטייתם למעורבות בהתנהגויות מסוכנות כמו עישון, שתייה ושימוש בסמים?
מחקר זה מבקש לבחון לעומק את הפערים הללו, תוך שהוא נשען על נתוני סקר בין-לאומי רחב היקף שנערך בישראל בקרב אלפי תלמידים בכיתות ו' עד י"ב, ובוחן לא רק את שכיחות הפעילות הגופנית וההתנהגויות המסוכנות, אלא גם את תפקידם של גורמי חוסן כמו תמיכת חברים, מורים והורים בהתמודדות עם קשיים. הניתוח מתייחס להבדלים בין סוגי מוגבלות שונים, ובוחן כיצד מגדר, גיל ומעמד סוציו-אקונומי משפיעים על התמונה הכוללת.
השאלה המרכזית העומדת בבסיס המחקר היא האם וכיצד עצם ההשתלבות של בני נוער עם מוגבלויות במערכת החינוך הכללית משפיעה על אורח חייהם הפעיל, רווחתם הנפשית והנטייה שלהם להתנהגויות סיכון, בהשוואה לבני גילם ללא מוגבלות. הממצאים חושפים תמונה מורכבת שיש בה כדי להצביע על צרכים ייחודיים ועל הזדמנויות להתערבות חינוכית וחברתית.
