מה קרה כשמשורר עברי מהמאה השתים עשרה ביקש לשלב בין שעשוע ספרותי לתביעה מוסרית, והחליט לעשות זאת דרך נושא היין? שירת החול העברית שנוצרה בספרד תחת השפעת המופת הערבי אימצה את נושא היין כסוגה עצמאית, עם כללים ברורים ומוסכמות פואטיות משלה, אך גם השאירה פתח למקוריות ולתעוזה. יהודה אלחריזי, מגדולי כותבי הפרוזה המחורזת בעברית, בחר להקדיש מחברת שלמה מתוך יצירתו המונומנטלית 'תחכמוני' לנושא זה, ולבנות אותה כתחרות רטורית מפתיעה בין שבח היין לגנותו.
המאמר בוחן כיצד אלחריזי מעצב את המחברת העשרים ושבע, תוך התחקות אחר מקורות ההשפעה הכפולים שעליהם היא נשענת: המקרא מצד אחד, על שתי מגמותיו העיקריות ביחס ליין, והמסורת הערבית העשירה של שירת החצר מצד שני. איך משתלבים המוטיבים המקראיים והערביים בתוך מסגרת עלילתית אחת? מה תפקידם של הדמויות המככבות במחברת, ובמיוחד איש השיבה המפתיע את הקהל שוב ושוב? וכיצד הופכת תחרות רטורית שעניינה שעשוע גרידא לכלי לדיון בשאלות מוסריות עמוקות יותר?
באמצעות ניתוח קפדני של מבנה המחברת, לשונה ותחבולותיה הרטוריות, לצד השוואה למקורות ההשפעה המקראיים והערביים, מתגלה תמונה מורכבת של יחסי מסורת וחידוש ביצירתו של אלחריזי. הניתוח חושף כיצד המשורר משתמש בגורם ההפתעה ובמבנה התחרות באופן החורג מהמקובל בסוגה, ומעורר שאלות מרתקות על היחס בין הנאה לפרישות, בין שעשוע לתוכחה, ובין המסורת הספרותית לחדשנותו האישית של אחד מגדולי הסופרים העבריים בימי הביניים.
