מה קורה כשטיפול שנולד בעולם המערבי, שמציב במרכזו את הפרט ואת עולמו הפנימי, פוגש חברה שבה המשפחה, הקהילה והדת קודמות לרצונות האישיים? ילדה שרוקדת בחדר הטיפולים בעוד אביה שיח', תלמיד שנדרש "לגרש" ילדים מחמולה יריבה, ילד שמצייר מכנסיים מוזהבים ושואל אם אלוהים שולח אנשים לגיהינום. המטפלות שמלוות את הילדים האלה חיות בעצמן בשני העולמות, ועליהן להחליט מדי יום למי הן נאמנות: לעקרונות המקצוע שלמדו או לקהילה שמהן היא צמחה.
המאמר בוחן את המפגש המורכב בין הטיפול באמנות לבין החברה הערבית בישראל, ושואל איך מטפלות באמנות מהחברה הזאת מתמודדות עם הקונפליקטים שעולים בעבודתן. הוא מתמקד בנקודות החיכוך שבהן הנורמות הטיפוליות פוגשות את הדת, את הערכים המשפחתיים, את נושא המיניות ואת היחס לטיפול נפשי בכלל.
הבסיס הוא מחקר איכותני פנומנולוגי שבו נשמעו קולותיהן של 13 מטפלות באמנות: מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות, דתיות וחילוניות, מהכפר ומהעיר, מצפון הארץ, ממרכזה ומדרומה. סיפורי המקרה שלהן נוגעים בשאלות של זהות, שייכות ואומץ מקצועי, וגם בשאלה מה קורה לאמנות עצמה כשהיא נכנסת לחדר שבו לא תמיד מקובל לצייר, לרקוד או לדבר בקול רם. מי שמתעניין בטיפול, בתרבות ובמה שביניהם ימצא כאן מבט נדיר מבפנים.
