כשאנחנו מתקשרים היום, המילים הן רק חלק מהסיפור. תמונה, צבע, פריסה ועיצוב נושאים משמעות לא פחות מהמשפטים עצמם. ובכל זאת, בהכשרת מורים לאנגלית בהרבה מקומות, ובהם טורקיה, הכתיבה עדיין מתנהלת כמו לפני עשורים: טקסט, דקדוק, ומרדף אחרי שגיאות. מה קורה לכותבים שכל מאמצם מופנה לאיסוף כללים ולהימנעות מטעויות? ומה יקרה אם נרשה להם להישען גם על משאבים חזותיים ומרחביים כדי להעביר את מה שהם רוצים לומר?
המחקר הזה שואל אם הוראת כתיבה שמשלבת כלים חזותיים ודיגיטליים משנה את החוויה של סטודנטים להוראה: את החרדה שהם חשים כשהם כותבים בשפה זרה, את המוטיבציה הפנימית שלהם, את היצירתיות שלהם ואת המודעות שלהם לרב-אוריינות. החוקרת מציעה גם מושג חדש, "פיזור עומס קוגניטיבי", כדי להסביר מה עשוי לקרות בראש של הכותב כשהמשמעות מתחלקת בין כמה אופנויות.
בניסוי השתתפו 150 סטודנטים בשנה שלישית ללימודי אנגלית באוניברסיטה טורקית, בשתי כיתות שלמדו אצל אותה מרצה במשך חמישה שבועות. קבוצה אחת עבדה עם אינפוגרפיקות, ברושורים דיגיטליים ופוסטים לרשתות חברתיות בכלים כמו Canva. הקבוצה האחרת קיבלה טקסט רציף, שאלות הבנה ודגש על דקדוק ותיקון שגיאות. החוקרת השוותה בין הקבוצות בשאלונים ובמבחן יצירתיות, וקראה גם יומנים ורפלקציות שהסטודנטים כתבו במהלך הדרך.
