בכל שנה גדל מספר ההחלטות שנוגעות בחיינו ומתקבלות בסיוע מכונה או במקום אדם: מי יקבל הלוואה, מי ייבדק בשדה התעופה, מי ייחשב בסיכון. ככל שהמערכות נעשות מורכבות יותר, כך קשה יותר להבין מדוע הן החליטו כפי שהחליטו. התשובה שרגולטורים בישראל, באירופה ובארצות הברית מציעים לקושי הזה נשמעת פשוטה ומשכנעת: תהיה לנו זכות לקבל הסבר. בצד השני של המתרס יושבים מהנדסי למידת מכונה שכבר שנים מפתחים טכניקות להפקת "הסברים" למערכות שלהם, מתוך צרכים מקצועיים משלהם.
כאן נפתחת השאלה המעניינת: האם ההסבר שהטכנולוגיה יודעת לייצר הוא בכלל אותו הסבר שהמשפט מבקש? כדי לענות עליה נדרשת ירידה לשורש המושג המשפטי. מה בדיוק עושה חובת ההנמקה כשהיא מוטלת על פקיד, על שופט, על רופא המבקש הסכמה מדעת ואפילו על מדינה המסבירה את מעשיה לקהילה הבינלאומית? אילו מטרות היא משרתת, ומדוע דווקא היא הפכה לכלי כה מרכזי בארגז הכלים המשפטי?
על בסיס סקירה של חקיקה, פסיקה וספרות משפטית מהמשפט הציבורי, הפרטי והבינלאומי, לצד בחינה של מגוון טכניקות ההסברתיות שפותחו בתחום למידת המכונה, נבנית כאן השוואה שיטתית בין שתי הדיסציפלינות. התוצאה מציבה סימני שאלה לא פשוטים לגבי מה שנראה כפתרון הרגולטורי המתבקש, ומציעה דרך חשיבה אחרת על מה שאנחנו מצפים לקבל כשאנחנו מבקשים הסבר ממכונה.
