כשרגולטור עוזב את משרד הפיקוח ומתיישב בכיסא יושב ראש הדירקטוריון של בנק שעליו פיקח אמש, התגובה המיידית היא בדרך כלל חשד. "הדלת המסתובבת" נחשבת בספרות המחקר לאחד הסימנים המובהקים לשבי רגולטורי, מצב שבו המפקח הופך בהדרגה לשלוחה של התעשייה המפוקחת. בישראל, שבה המערכת הבנקאית ריכוזית במיוחד ואמון הציבור בה נסדק יותר מפעם אחת, החשד הזה מלווה את השיח הציבורי כבר עשרות שנים.
אבל מה אם התמונה הפוכה? מה אם אותם מינויים אינם רק פרי שיקולי קריירה של פקידים בכירים, אלא כלי שהרגולטורים עצמם מפעילים ביוזמתם כדי למשול במערכת הבנקאית מרחוק, בלי להפעיל סמכות פורמלית? זו השאלה שעומדת כאן במרכז, והיא נוגעת בשאלה רחבה יותר: היכן בדיוק עוברים הגבולות של כוח רגולטורי בעידן שבו המדינה מפריטה נכסים אך מהדקת פיקוח.
כדי לבדוק זאת נבנה מסד נתונים ביוגרפי-תעסוקתי של 91 יושבי ראש דירקטוריונים ומנהלים כלליים שכיהנו בחמשת הבנקים הגדולים בישראל משנת 1948 ועד 2023, ולצידו פותחה טיפולוגיה המסווגת אותם לארבעה פרופילים מקצועיים. הניתוח האורכי שולב בראיונות עומק עם בכירים בבנק ישראל, יושבי ראש לשעבר ועיתונאים כלכליים, ובשני מקרי בוחן מן המשברים הגדולים של הבנקאות הישראלית: משבר ויסות מניות הבנקים ופרשת דנקנר.






