מאז קום המדינה מנהלת הקהילה החרדית מאבקים על אוטונומיה תרבותית, חברתית ומשפטית. בבתי המשפט נדחו תביעותיה בתחומי החינוך, הגיוס והפרדה מגדרית במרחב הציבורי. בתחום אחד, הקמת יישובים מתבדלים והקצאת קרקע להם, התמונה הפוכה לגמרי. מדוע דווקא שם הכיר המשפט בתביעה, ומה זה מלמד על האופן שבו מדינה ליברלית מתמודדת עם קהילה שאינה ליברלית?
המאמר מנסה להסביר את התופעה באמצעות הבחנה בין שתי דרכים להבין פלורליזם. האחת מכפיפה כל מוסד לערך האוטונומיה של הפרט. האחרת מכירה בריבוי הערכים שבבסיס המוסדות גם במחיר פגיעה באוטונומיה של הפועלים בהם. השאלה המרכזית היא איזו תפיסה מסבירה את הפסיקה הישראלית, ואילו תנאים צריכה לקיים מדינה שבוחרת בה.
המחבר בוחן פסקי דין מרכזיים בעניין התבדלות מרחבית והפרדה מגדרית, ומשווה את הנימוקים שבהם לעמדות בפילוסופיה הפוליטית על זכויות, נזק ופלורליזם. מתוך כך הוא מתווה קווים למדיניות משפטית סדורה. ההתמודדות עם הקהילה החרדית אינה אחידה ואינה פשוטה, ושאלת היחס בין קהילה למרחב ציבורי רחב נוגעת גם בקהילות אחרות בחברה הישראלית.
