הרב צבי הירש קלישר (1795–1874) זכור בעיקר כאחד מ"מבשרי הציונות". אבל במשך עשרות שנים הוא גם ישב בטורון שבפומרניה כדיין ומורה הוראה, בקהילה קטנה וחדשה, ללא ישיבה וללא מסורת רבנית מפוארת, וכתב הלכה בלי להותיר אחריו ספר שו"ת אחד. מה אפשר ללמוד על עולמו ההלכתי של רב כזה, שנע בין הלמדנות הפולנית שבה גדל לבין הרבנות הגרמנית שבה פעל? ואיך נראית פסיקה אורתודוקסית באירופה של המאה התשע־עשרה, בעידן של אמנציפציה, רפורמה והשכלה?
בחקר האורתודוקסיה של התקופה נהוג לשאול אם היא נטתה לחומרא כדי לבצר את המסורת, או שמא דווקא להקלה. המאמר מציע לוותר על הציר המוכר הזה ולבחון את קלישר דרך סוגיות שהיו חשובות לו ולדורו: היחס לבני דתות אחרות, היחס ליהודים שעוברים על ההלכה, משקלה של דעת הקהל בפסיקה, והשימוש בפסוקי המקרא כמקור להכרעה. לצד אלה נבחנת השאלה כיצד השתלבה בכל זאת משנתו הפרוטו־לאומית בעולם ההלכה שלו.
מכיוון שכתיבתו של קלישר מפוזרת, המחקר מלקט אותה מחיבוריו ההלכתיים והפרשניים, ממכתבים ומאמרים בעיתונות, ומפולמוסים שבהם הוא לקח חלק, ומשווה אותה לעמדות של רבנים בני זמנו ולמסורת הפסיקה שקדמה לו. התמונה שמצטיירת עשויה להפתיע את מי שמכיר אותו רק מהקשר הציוני.
