מה קורה לנער או נערה כשהבית שבו גדלו מתפרק, בגלל גירושין, פרידה או שנים של מריבות בין ההורים? בגיל שבו כל מתבגר ממילא מנסה להבין מי הוא ומה הוא שווה, רבים מהילדים האלה מתקשים לקבל את עצמם ואת המציאות המשפחתית שלהם. הם מסתגרים, מאבדים ביטחון ומאבדים עניין בלימודים. שירותי הייעוץ בבתי הספר, שבדרך כלל מבוססים על שיחות אישיות, לא תמיד מצליחים להגיע אליהם.
המאמר בוחן דרך אחרת: מפגשי ייעוץ בקבוצה שבהם התלמידים כותבים בחופשיות על הרגשות העמוקים והכואבים ביותר שלהם, ואחר כך משתפים ודנים. השאלה המרכזית היא אם השילוב בין הכתיבה האישית לבין כוחה של הקבוצה יכול לחזק את יכולתם של התלמידים לקבל את עצמם כפי שהם, על חוזקותיהם וחולשותיהם.
המחקר נערך במדרסה באינדונזיה, עם קבוצה קטנה של שמונה תלמידי כיתה י' שנבחרו בקפידה בגלל רקע משפחתי קשה וקבלה עצמית נמוכה. החוקרים הפעילו תוכנית של ארבעה מפגשים, שכל אחד מהם הוביל את המשתתפים צעד נוסף: מהיכרות, דרך כתיבה על חוויות כואבות והרהור במשמעותן, ועד כתיבת תוכנית אישית להמשך. התוכנית שילבה גם ערכים דתיים מקומיים כמו הרהור עצמי, הכרת תודה ואמון באל. רמת הקבלה העצמית נמדדה בשאלון לפני ההתערבות ואחריה. מי שמתעניין בדרכים חדשות ורגישות לתרבות לליווי רגשי של בני נוער במצוקה ימצא כאן סיפור מעניין.
