בעיר ברָאט הקטנה שבדרום אלבניה מסתתרים שני כתבי יד שגילם נמדד במאות שנים, כתובים בזהב ובכסף על קלף בגון ארגמן עמוק. מדובר בשניים מתוך שנים עשר קודיקסים כריזוגרפיים בלבד שידועים כי התקיימו אי פעם בעולם הנוצרי הקדום, וכל אחד מהם עבר דרך מסע היסטורי רצוף סכנות: פלישות צבאיות, מצורים, ניסיונות שוד ועדויות שנחקקו בשולי הדפים על ידי מי שניסו להצילם. איך שרדו כתבי יד שבריריים כל כך אלפיים שנות מלחמות, כיבושים והגירות? מי היו האנשים שדאגו לשמר אותם לאורך הדורות, ואילו סימנים הותירו בכתיבתם על התקופות ההיסטוריות השונות שעברו עליהם? כדי לענות על כך, נבחנת ההיסטוריה של שני הקודיקסים לאורך ארבע תקופות מרכזיות בתולדות הנצרות, תוך הסתמכות על מחקריהם של תאולוגים וחוקרים שביקרו במקום במאות התשע עשרה והעשרים, על רשומות ארכיוניות ועל עדויות שנרשמו ישירות בשולי כתבי היד עצמם. מה בדיוק חשפו אותן חקירות על מקורם, על תיארוכם המדויק ועל הדרך שבה הצליחו לחמוק מגורל שפקד כתבי יד רבים אחרים, זה כבר סיפור שראוי להכיר לעומק.
המאמר אמנם לא מתמקד בקהילות היהודיות באלבניה, אך במסגרת הדיון ההיסטורי שבו מוזכרים בין היתר מקורות קדומים ביותר שמזכירים קהילות יהודיות בערים שונות באלבניה, בין היתר בבראט וב-Dyrrah (דורס של היום).
