אישה זקנה, ענייה ובודדה חסכה במשך שנים אלפי שקלים בודדים כדי לממן את קבורתה בבית עלמין מרוחק. את רצונה רשמה על פתק שאיש לא ידע על קיומו. כשמתה, מי יידע מה רצתה, ומי יוודא שהדבר יקרה? בין המוות לקבורה עומדות לרוב כמה עשרות שעות בלבד, ובפרק הזמן הזה מתקבלות החלטות שאינן ניתנות להחזרה.
המאמר יוצא מפגישה בקליניקה משפטית ושואל שאלה פשוטה ולא פשוטה: האם הדין הישראלי מעמיד לרשות האדם דרך ממשית להביע את רצונו בנוגע לגופתו ולהבטיח שיכובד? האם די בכך שבתי המשפט הכירו בשריפה, בקבורה בים או בקבורה אזרחית, או שחסר משהו בסיסי יותר? השאלה נוגעת לכל אדם, אך כמעט איש אינו מעלה אותה בחייו.
המחברת בוחנת את החקיקה, את הנהלים והחוזרים, את הפסיקה ואת פעולות המדינה בתחום הטיפול בגופה. היא מפרקת את ברירות המחדל שהמשפט מניח, ומשווה את המצב להסדרים אחרים שהמדינה בנתה סביב סוף החיים, כמו ייפוי הכוח המתמשך ותיקון חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. היא מתבוננת גם בהיסטוריה של ארגוני זכויות, כתיבה אקדמית וקליניקות שהצליחו לשנות את הדין בתחום קרוב, ובשאלה מה אפשר ללמוד מהם. התוצאה היא מבט חדש על המפגש בין אוטונומיה, משפחה, דת ומדינה ברגע שבו האדם כבר אינו יכול לדבר בעצמו.
