מה קורה כשמבקשים ממרצה לאנטומיה לתאר במילים את ההתנהגות של סטודנט, את ההכנה שלו, את עבודת הצוות ואת אופן התקשורת שלו, בחדר מלא שולחנות דיסקציה, גופות, ציוד מגן ועשרות סטודנטים לכל מורה? הדרישה של גוף האקרדיטציה של בתי הספר לרפואה בארצות הברית ובקנדה לכלול הערכה מילולית בכל קורס חובה נשמעת פשוטה, אבל במעבדת האנטומיה היא נתקלת באינטראקציות קצרות ומקוטעות, בצוותים שבהם קשה לזהות מי עשה מה, ובלחץ זמן מתמיד.
המחקר שואל איך הדרישה הזאת מתורגמת בפועל במעבדות האנטומיה: מי מעריך, באיזה אופן ובאיזה קצב ניתן המשוב, האם הוא אישי, ואיך המרצים עצמם תופסים את התועלת שבו. החוקרים בדקו גם אם יחס גבוה בין סטודנטים למעריך ועומס ההערכה קשורים לתחושת התועלת של המרצים.
כדי לברר זאת הם פיתחו סקר מקוון בן 18 שאלות, שעבר סקירה ותיקוף על ידי מרצים. הסקר נשלח לכל בתי הספר המוסמכים ולרשימות תפוצה של אנטומאים ומחנכים רפואיים. הוא כלל שאלות סגורות ושאלות פתוחות, והנתונים נותחו כמותית וגם נושאית. התמונה שעולה משילוב הנתונים מעוררת שאלות על הפער בין הדרישה הפורמלית לבין מה שקורה ליד שולחן הדיסקציה.
