כיצד מצליחה חברה שנראית כמנוגדת מטבעה לעולם המודרני לא רק לשרוד בתוכו, אלא ממש לפרוח ולהתעצם בו? זו השאלה שמעסיקה כאלף מחקרים שנכתבו על החברה החרדית בישראל, וכפי שמתגלה, יש מוטיב אחד שחוזר ומככב בכולם: הפרדוקס. חוקרים שוב ושוב מתארים את החרדים כשרויים בסתירה מהותית, מין דמות שמנסה לחיות בעולם ישן בכלים חדשים, ובכל תחום שבו מתבוננים, מתגלה עוד ועוד "אי התאמה" מפתיעה בין האידיאולוגיה המוצהרת לבין ההתנהלות בפועל.
מאמר זה בוחן את השימוש התכוף הזה בתבנית הפרדוקס בשיח המחקרי, ושואל שאלה מסדר שני: מה בעצם עומד מאחורי הצורך המתמשך של חוקרים לתאר את החרדיות דרך מושג הסתירה? האם זו רק תיאור מדויק של מציאות מורכבת, או שמא יש כאן גם משהו שקשור למיקומם החברתי והתאורטי של החוקרים עצמם, שרבים מהם משתייכים לזרם הדתי-לאומי-מודרני?
כדי לבחון זאת, נסקרים ומנותחים עשרות מחקרים מתחומים שונים, בין השדה הלאומי, יחסי חרדים-חילונים, מעמד האישה, המתח בין מסורת לחדשנות ועד ההתפתחות ההיסטורית של החברה החרדית, כדי לחשוף כיצד תבנית הפרדוקס פועלת בהם. הניתוח משתמש בכלים תאורטיים כמו תזת החילון, מושג הידע-כוח של מישל פוקו ותפיסת האוריינטליזם של אדוארד סעיד, כדי לשאול מה משמעות העיסוק החזור בפרדוקסליות החרדית, ומה היא מגלה לא רק על מושא המחקר אלא גם על מי שכותב עליו.
