לפני כעשרים שנה כמעט לא היו חרדים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. כיום לומדים כאחד עשר אלף סטודנטים וסטודנטיות חרדים במסגרות אקדמיות ייעודיות, שרובן פועלות בהפרדה מלאה בין נשים לגברים, ובחלקן נשים מרצות אינן מלמדות בכיתות של גברים רק משום שהן נשים. המועצה להשכלה גבוהה מציגה את ההפרדה הזו כ"כורח המציאות": בלעדיה, כך נטען, רוב הציבור החרדי פשוט לא יגיע לאקדמיה, ולכן מדובר באמצעי שנועד להגן דווקא על שוויון ההזדמנויות ועל הזכות לתרבות.
אבל מה אם הסיפור מורכב יותר? מה אם המדיניות הציבורית אינה רק נענית לצורך תרבותי קיים, אלא משתתפת ביצירתו? זו השאלה שעומדת כאן במרכז. הבחינה עוקבת אחר הדרך שבה נולדו התוכניות הנפרדות לחרדים ואחר הפער שבין החזון הרשמי של שילוב מדורג לבין מה שנבנה בפועל בשטח, תוך קריאה צמודה של החלטות המועצה להשכלה גבוהה, מסמכים שהוגשו לכנסת ולבית המשפט, פסיקה, חקיקה וסקרי עמדות שהוזמנו בידי הרגולטור עצמו.
לצד זאת נפרשת פרשה מקבילה ומאירה: קווי ההפרדה באוטובוסים, שגם בה נפגשו יוזמה של גורמים מתוך הקהילה, אינטרסים כלכליים של חברה מסחרית, הסדרה ממשלתית ופסיקה של בית המשפט העליון. ברקע עומדת שאלה תיאורטית רחבה יותר על האופן שבו המשפט מבין מהי "תרבות" ומהו "צורך" של קבוצת מיעוט, ועל המחיר שגובה הבנה סטטית של מושגים אלה.
