מדי שנה נהרגים באתרי בנייה בישראל עשרות עובדים, ואלפים נוספים נפצעים. הנתון הזה מוכר, והוא כמעט אינו משתנה: שני עשורים של סטטיסטיקה מראים מספרי הרוגים יציבים למדי, ואם מביאים בחשבון את הגידול העצום במספר העובדים בענף, בהתחלות הבנייה ובבנייה לגובה, התמונה אף משתפרת. ובכל זאת, משהו קרה באמצע העשור הקודם. הסוגיה שהתגלגלה שנים בשולי סדר היום הפכה לפתע לנושא בוער, הציפה את העיתונים, מילאה את ישיבות ועדות הכנסת, והובילה בסופו של התהליך לרפורמה רגולטורית רחבה שסוכמה במסמך התחייבות ממשלתי.
מה בדיוק השתנה אם לא רמת הסיכון עצמה. השאלה הזאת עומדת במוקד בחינה מדוקדקת של האופן שבו סיכון מוכר וידוע הופך בבת אחת לבעיה ציבורית דחופה. ההנחה המנחה היא שתפיסת הסיכון אינה נגזרת ישירה של מספרים, אלא נבנית בתהליך חברתי שבו גורמים מתווכים מפרשים, ממסגרים ומגבירים את המידע עד שהוא מחייב תגובה.
כדי לבדוק את ההשערה נבנה חקר מקרה המשלב מקורות רבים: עשרים שנות נתוני תאונות של מינהל הבטיחות, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושל הביטוח הלאומי, דוחות מבקר המדינה וועדות ציבוריות, פרוטוקולים של ועדות הכנסת, מעקב אחר כתבות בשני עיתונים יומיים לאורך עשור, ומעקב אחר פעילותם המקוונת של ארגוני המאבק בתאונות הבנייה. מהמפגש בין הנתונים היבשים לבין הקולות שהשמיעו אותם עולה סיפור על הדרך שבה סיכון נעשה חשוב.
