כוס יין אדום מכילה הרבה יותר ממים, אלכוהול וסוכרים. בתוכה מסתתרים מולקולות פנוליות רבות שהגפן מייצרת כדי להגן על עצמה, ושמעניקות ליין את הצבע העמוק, את המרירות הקלה ואת התחושה היבשה על הלשון. אותן מולקולות עוברות מהענב אל היין, מתפרקות, מתחברות זו לזו ומשנות צבע לאורך חודשים ושנים בחבית ובבקבוק, כך שהיין שמגיע לכוס שונה כימית מאוד מהענב שממנו נולד.
במקביל, כבר עשרות שנים נשאלת שאלה שמעסיקה רופאים, תזונאים ושוחרי יין כאחד: האם החומרים האלה משנים משהו בגוף של מי ששותה אותם, והאם אפשר לדבר עליהם בכלל בלי להתייחס לאלכוהול שבו הם מגיעים. מחלות לב, סרטן, ניוון של המוח, סוכרת ובעיות במעי הן רק חלק מהתחומים שבהם נבדק הקשר הזה.
הסקירה מנסה לחבר בין שני עולמות שמתנהלים בדרך כלל בנפרד: הכימיה של הפוליפנולים ביין, ממשפחות הפלבנואידים ועד הסטילבנים, והמחקר הביולוגי והאפידמיולוגי על מה שהם עושים באנשים. היא עוברת על הסיווג הכימי של התרכובות, על מנגנוני הפעולה שנחקרו בתאים ובבעלי חיים, ועל מחקרי אוכלוסייה עדכניים בבני אדם, ומסמנת איפה הידע עדיין חסר.
