מחקר אתנוגרפי זה, המתבסס על ראיונות וניתוח רשתות חברתיות, עוסק בנשים ישראליות אשר ברחו ליוון בעוד בני זוגן נשארו בישראל. החוקרת מתארת במאמר זה מצב של "פליטות פריווילגית" אשר אינה מאפיינת את מצב הווייתם של רוב הפליטים.
מאז השבעה באוקטובר 2023, לצד גלי העקירה הפנימית בישראל, החלה לזרום גם תנועה שקטה הרבה יותר: אימהות שאספו את ילדיהן ומזוודה, ועזבו לבד את הארץ, בזמן שבני זוגן נשארו מאחור. לא ליעדים אקראיים, אלא בעיקר לאי יווני קטן בשם אוויה, שהפך כמעט בן לילה לנקודת מפגש של קהילה ישראלית זמנית. מה בדיוק גורם לאישה להחליט, תוך ימים ספורים ובתחושת סכנה קיומית, לארוז את הילדים ולטוס למקום שכמעט לא שמעה עליו קודם? ומה קורה כשהבחירה הזאת נעשית לא מתוך מחסור, אלא מתוך משאבים, אפשרויות ורשת תמיכה דיגיטלית שמלווה כל צעד בדרך? מחקר שדה שנערך ממש בזמן אמת, תוך שהות של חודש שלם בין המשפחות באוויה, ראיונות עומק עם ארבע עשרה נשים ומעקב אחר קבוצות פייסבוק ווטסאפ שקמו כמעט יום אחרי הטבח, מנסה להבין תופעה שלא ממש מסתדרת עם שום הגדרה מוכרת של פליטות, הגירה או תיירות. השילוב הזה בין חרדה עמוקה לבין יכולת בחירה אמיתית מעלה שאלות לא פשוטות על מה בעצם אומר לברוח מהבית כשיש לך את הכלים לבחור לאן.
