מידול מתמטי הפך בשנים האחרונות לנושא מרכזי בהכשרת מורים למתמטיקה ברחבי העולם, אך הוא עדיין נחשב לאתגר לא פשוט עבור מורים בתחילת דרכם. מה קורה כשמורה צעיר עומד מול כיתה ונדרש להתמודד עם ריבוי דרכים שבהן תלמידים שונים בוחרים "לתרגם" בעיה מהעולם האמיתי לשפה מתמטית? עד כמה הוא מאמין ביכולתו לנהל את המורכבות הזו, ומה בכלל מעצב את תחושת הביטחון הזו אצלו?
מאמר זה יוצא לחקור שאלה שטרם זכתה למענה מספק בספרות המחקרית: אילו גורמים מחזקים או מחלישים את תחושת המסוגלות העצמית של פרחי הוראה בהוראת מידול מתמטי, וכיצד גורמים אלה פועלים זה על זה במהלך תהליך הכשרה מתמשך? המחקר מתמקד בהקשר הישראלי הייחודי של יפן, מדינה שבה למידול אין מעמד מוגדר וברור בתוכנית הלימודים, בשונה ממדינות כמו גרמניה. כדי לענות על השאלה, נערך מעקב אורך אחר ארבעה פרחי הוראה יפניים ללא ניסיון קודם בהוראת מידול, שהשתתפו בין השאר בחילופי סטודנטים עם מומחים גרמנים, בהוראה ניסיונית בבתי ספר, ובמחקר שיעור שיתופי. באמצעות כתיבה רפלקטיבית וראיונות איטרטיביים, נבחנו שלושה גורמים מרכזיים: הסביבה התרבותית-חינוכית, הידע הפדגוגי-תוכני, ואמונות אפיסטמולוגיות.
כיצד משתלבים הגורמים הללו זה בזה אצל כל אחד מפרחי ההוראה, ומה ניתן ללמוד מכך על עיצוב תוכניות הכשרה עתידיות? המאמר מציג תמונה עשירה ומורכבת שראויה לעיון מעמיק.
