שחיקה בעבודה הפכה בשנים האחרונות לנושא בוער במיוחד, לאחר שארגון הבריאות העולמי הכיר בה רשמית כתופעה תעסוקתית. בעוד שרוב המחקר בתחום החינוך התמקד במורים בבתי ספר, נותרה השאלה פתוחה לגבי מרצים באקדמיה, אוכלוסייה שנדרשת לשלב הוראה, מחקר ומעורבות מוסדית תחת עומס גובר, ולעיתים בתנאים משתנים בעקבות מגפת הקורונה. מהי בעצם שכיחות השחיקה בקרב מרצים בהשכלה גבוהה, וכיצד היא קשורה לרווחתם הנפשית והפיזית הכוללת?
מחקר חתך שנערך בקרב מרצי אוניברסיטאות בתאילנד ביקש לבחון שאלה זו לעומק, באמצעות פנייה למדגם ארצי של מרצים מכלל אזורי המדינה ואיסוף נתונים מקיף שכלל שאלוני שחיקה מוכרים, מדדי עומס עבודה, איכות שינה, מצוקה נפשית ואיכות חיים כללית. מעבר לבחינת שיעורי השחיקה עצמם, המחקר התמקד בשלושת המרכיבים המרכיבים אותה, תשישות רגשית, דה-פרסונליזציה והישג אישי מופחת, וניסה לזהות אילו מאפיינים אישיים ותעסוקתיים, כגון גיל, שכר, ניסיון ושעות עבודה, קשורים לכל אחד מהמרכיבים הללו בנפרד.
הממצאים חושפים תמונה מורכבת של הקשר בין תנאי העבודה של אנשי אקדמיה לבין בריאותם הנפשית והפיזית, ומעלים שאלות חשובות לגבי הדרכים למניעת שחיקה ולשימור רווחתם של מי שאחראים על עיצוב הדור הבא של בוגרי ההשכלה הגבוהה.
