נערות רבות מצטרפות בשנים האחרונות לענפי ספורט תחרותיים שנתפסו מסורתית כ"גבריים", ומגלות שהכללים הלא כתובים של המגרש, כמו קשיחות, השתקת רגשות והפרדה מוחלטת בין האישי למקצועי, אינם תמיד מתיישבים עם מה שחשוב להן באמת. חברויות, שייכות והנאה הן לעיתים הסיבה שבגללה הן נשארות בספורט, ובכל זאת נדמה שיש להשאיר אותן מחוץ למגרש. מה קורה כשמנסים לתת להן מקום ללא שיפוטיות, לדבר על מה שקורה בקבוצה ובתוכן?
המאמר בוחן מה קורה כשנפגשות שתי שפות שונות מאוד: שפת הספורט התחרותי ושפת קבוצת השיח, שמעודדת פתיחות, הקשבה וחשיפה אישית. השאלה המרכזית היא איך המפגש הזה מתבטא בתהליך קבוצתי של נערות ספורטאיות, ומה הוא עושה ליחסים ביניהן ולדרך שבה הן מבינות את מקומן בעולם הספורט.
הניתוח מבוסס על כעשרים קבוצות של נערות בנות 14 עד 16 מענפי כדורעף, כדורגל וכדורסל, שהשתתפו בתוכנית המנהיגות "מגרש משלה". כל קבוצה נפגשה 10 עד 12 פעמים סמוך לאימון, ובמפגשים שולבו תכנים מובנים עם דילמות שהנערות עצמן הביאו מחיי הספורט היומיומיים שלהן. הכותבת, מחברת התוכנית, הנחתה חלק מהקבוצות והדריכה את המנחות האחרות. את מה שקרה במפגשים היא בוחנת לאורך שלבי התפתחות הקבוצה במודל של מקנזי וליווסלי, מהשלבים הראשונים של ההיכרות ועד שלבי העומק. התמונה שמתגלה מעלה שאלות על האופן שבו אנחנו מאמנים, מגבשים ומבינים קבוצות של נשים צעירות בספורט.






