מה קורה כשמלחמה עוצרת אמנית מלהיכנס לסטודיו שלה, והמסך הופך למרחב היצירה היחיד שנותר? המאמר מזמין אותנו למסע אישי וחושפני אל תוך תהליך יצירה שנולד מתוך שיתוק, אבל וגעגוע, ומצא את דרכו דרך שיחה בלתי צפויה עם כלי בינה מלאכותית יוצרת. הכל מתחיל ממשחק מילים תמים, אסוציאציה פונטית בין מונחים צבאיים מוכרים לבין דימוי מוזר ומקסים של צבים, והופך בהדרגה לפרויקט אמנותי שלם, עבודת וידאו ארט המשלבת חוויה אנושית עמוקה עם יכולות חזותיות של מכונה.
מעבר לתיעוד תהליך היצירה עצמו, המאמר מעלה שאלה שמעסיקה כיום אמנים, חוקרים וכל מי שנחשף לכלי בינה מלאכותית: מהו בעצם היחס בין הדמיון האנושי לבין השפה השיטתית של המכונה? האם מדובר בכלי טכני גרידא, או שמא נוצרת כאן שותפות יצירתית של ממש, שיש בה ממד של הפתעה, פרשנות ואפילו נוכחות שמזכירה מגע אנושי? הכתיבה נעשית בגוף ראשון, כמעין יומן רפלקטיבי המלווה את ההתנסות המעשית עם פלטפורמות כמו Midjourney ו-DALL-E, את הניסוחים, הטעויות, ההפתעות והתובנות שנצברו לאורך הדרך.
מדובר במסע שמתחיל ממקום אישי ופרטי לחלוטין, אך נוגע בשאלות רחבות יותר על מקוריות, על תפקיד היוצר בעידן הטכנולוגי, ועל הגבול המיטשטש בין כלי לבין שותף ליצירה.
