מגיפת הקורונה זרקה מיליוני תלמידים ומורים למים עמוקים של הוראה מרחוק, בלי הכנה ובלי כלים. בין לילה נדרשו בני נוער לנווט את למידתם בעצמם, בלי המבנה, השגרה והפיקוח שמאפיינים כיתה פיזית. כאן עולה שאלה שהופכת קריטית: כיצד אפשר לטפח בקרב תלמידים מיומנויות של למידה בהכוונה עצמית, שכוללות הצבת מטרות, ניהול זמן, פיקוח עצמי ובקשת עזרה, כאשר המסגרת המסורתית קורסת?
מאמר זה בוחן תוכנית התערבות ייחודית שפותחה במיוחד לתקופת המשבר, ומבוססת על חמישה סרטוני וידאו קצרים המלמדים מיומנויות למידה מרכזיות, לצד עידוד תהליכים פדגוגיים כמו משוב, אוטונומיה, שיתופיות וקשר מורה-תלמיד. המחקר נערך בקרב 290 תלמידי חטיבת ביניים ותיכון, כשני שלישים מהם דוברי ערבית ושליש דוברי עברית, וכלל קבוצת ניסוי שנחשפה לסרטונים וקבוצת ביקורת שלא נחשפה אליהם. הנתונים נאספו בשלושה מועדים באמצעות שאלונים ומבחני הישגים, ונבחנו קשרים בין חשיפה לסרטונים, צריכת תהליכים פדגוגיים, מיומנויות למידה עצמאית והישגים לימודיים.
מעבר לבחינת האפקטיביות של הכלים הדיגיטליים עצמם, המחקר מתעניין בשאלה מעניינת לא פחות: האם ומתי נדרש מעורבות אנושית של מורים כדי שכלים טכנולוגיים יתרגמו לשינוי אמיתי בהתנהלות הלמידה של תלמידים? וכיצד ההקשר התרבותי, המגזר החברתי ותנאי הלמידה בפועל, מעצבים את התשובה לשאלה הזו באופן שונה בין אוכלוסיות שונות?
