מדוע אצל חלק מבעלי החיים שני ההורים מגדלים את הצאצאים יחד כמעט בשווה, ואצל אחרים הנטל נופל בעיקר על הנקבה, על הזכר, או על הורה אחד בלבד? ההורים נהנים מהשקעה של בן או בת הזוג, אבל כל אחד משלם בעצמו את מחיר המאמץ, ולכן תמיד קיים פיתוי להשאיר לאחר לעשות את העבודה. בזמן גידול הצאצאים ההורים גם מגיבים זה לזה: לעיתים אחד מאמץ את קצב ההאכלה של האחר, ולעיתים הוא מפצה על מאמץ שפחת. כללי התגובה האלה עצמם עוברים בתורשה ויכולים להשתנות לאורך הדורות.
החוקרים שואלים איזה סוג של טיפול הורי מתפתח כשכללי המשא ומתן הללו נתונים לברירה טבעית. האם מגיעים תמיד לאותו דפוס, או שמתאפשרות כמה תוצאות שונות? האם ייתכנו תפקידים שונים לשני ההורים גם כשהמינים זהים לחלוטין בנקודת ההתחלה? והאם שיתוף הפעולה עלול להתמוטט, ומה טוב יותר לצאצאים?
כדי לבדוק זאת בנו המחברים סימולציה מבוססת פרטים של אוכלוסייה רב-עונתית. בכל עונה זוגות אקראיים מאכילים חמישה צאצאים במשך מאה פרקי זמן, וכל הורה קובע את קצב ההאכלה שלו לפי מה שראה אצל בן הזוג, כשהמידע רועש בגלל אקראיות. כללי התגובה עוברים בירושה עם מוטציות נדירות, והמחברים הריצו מאות סימולציות, חלקן ארוכות מאוד, והשוו אותן למודל ללא משא ומתן. התמונה שעולה מכך מאתגרת הנחות מקובלות על האופן שבו הורים מתחלקים בנטל.
