כולנו שומעים שוב ושוב שכדאי לזוז יותר, אבל מה קורה כשמדובר בנשים בגיל העמידה שחוו כבר כמה עשורים של עליות ומורדות בפעילות הגופנית שלהן, בעקבות לידות, קריירה, גידול ילדים ופרישה? האם יש עדיין טעם להתחיל להתאמן בגיל 55 או 60, או שההזדמנות כבר הוחמצה? רוב המחקרים עד כה הסתפקו בבדיקת רמת פעילות גופנית בנקודת זמן אחת, ולא הצליחו לענות על השאלה המעשית והחשובה הזו: מה קורה לאיכות החיים שלנו, הן בתחום הגופני והן בתחום הנפשי, כאשר דפוס הפעילות הגופנית משתנה לאורך שנים רבות?
מחקר חדש מנסה לגשר על הפער הזה באמצעות שיטה חדשנית יחסית בשם "חיקוי ניסוי מטרה", המאפשרת להסיק מסקנות הקרובות ביותר האפשריות למסקנות של ניסוי מבוקר אקראי, גם כאשר מדובר בנתונים תצפיתיים בלבד שנאספו במשך שנים ארוכות. החוקרים עקבו אחר יותר מ-11,000 נשים אוסטרליות במשך כ-15 שנה, ובחנו כיצד תרחישים היפותטיים שונים של פעילות גופנית, החל מהיצמדות עקבית להנחיות הבריאות ועד להתחלת פעילות רק בשלבים מאוחרים יותר של גיל העמידה, עשויים להשפיע על איכות חייהן הבריאותית בגיל מבוגר יותר.
האם יש "נקודת אל חזור" שאחריה שינוי אורח החיים כבר לא משנה? והאם ההשפעה דומה בתחום הגופני ובתחום הנפשי? התשובות, המבוססות על ניתוח סטטיסטי מתקדם וניסיונות שונים לבחון את חוסנן, עשויות לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על התזמון הנכון לאימוץ אורח חיים פעיל.
