חופים ברחבי העולם, ובמיוחד באגן הים התיכון, סובלים מהצטברות גוברת של פסולת גסה שמקורה בעיקר בפעילות אנושית יבשתית ובתיירות המונים. התופעה פוגעת בערך האסתטי והאקולוגי של אזורי החוף, מרתיעה מבקרים ומטילה עומס כלכלי כבד על רשויות מקומיות שנדרשות לנקות את החופים באופן שוטף. בשנים האחרונות צוברת תאוצה בעולם מגמה של הענקת "תוויות סביבתיות" לחופים, למלונות וליעדי תיירות, כדרך לתמרץ ניהול סביבתי אחראי, אך נשאלת השאלה עד כמה תוויות אלו אכן מצליחות לצמצם בפועל את כמות הפסולת המצטברת על החול.
מאמר זה בוחן שאלה זו לעומק, תוך התמקדות במרוקו, תוניסיה ומצרים כמקרי בוחן המשלבים תיירות חופית משמעותית עם תשתיות ניהול פסולת מוגבלות. החוקרים בנו מסגרת הערכה מקורית שמשווה בין קריטריונים של תוויות סביבתיות מובילות בעולם לבין רשימת אמצעים מוכחים להפחתת פסולת, בדירוג של מומחים מתחומים שונים. לצד זאת נערך מיפוי גאוגרפי נרחב של חופים ומלונות מתויגים, נאספו נתוני זיהום עונתיים משטח החופים בשלוש המדינות על פני שלוש שנים, ובוצעו סקרים וראיונות עם מבקרים ומנהלי חופים ומלונות. השילוב בין הכלים המגוונים הללו מאפשר לבחון לא רק את הפוטנציאל התיאורטי של תוויות סביבתיות, אלא גם את יישומן בפועל ואת הפער שנפער בין ההצהרות לבין המציאות בשטח.
