כמה מינים של בעלי חיים וצמחים חיים באמת ביער גשם טרופי, או במדינה שלמה, או ביבשת? זו אחת השאלות המרתקות והמורכבות ביותר באקולוגיה, כי אי אפשר פשוט לספור כל פרט ופרט בשטח שנמדד במיליוני קילומטרים רבועים. מה שאפשר לעשות זה לדגום שטחים קטנים, ולנסות להסיק מהם משהו על התמונה הגדולה. אבל איך בכלל אפשר לדעת אם ההסקה הזו אמינה, ואם היחס בין מדגם קטן לאזור עצום שקול ואמין?
מאמר זה מתמודד עם השאלה הזו באמצעות אחד ממאגרי המידע העשירים והנדירים ביותר שנאספו אי פעם: סקר מקיף של פרוקי רגליים ועצים בשמורת יער טרופי בפנמה, שכלל איסוף קפדני מקרקע היער ועד צמרות העצים, ותיעוד של אלפי מינים ומאות אלפי פרטים. החוקרים בוחנים שיטת הסקה סטטיסטית המבוססת על עקרון האנטרופיה המקסימלית, שמאפשרת, לפי הטענה, להעלות בסולם המרחבי הערכות של עושר מינים ממגרשי מדגם זעירים אל רמות אזוריות ואף יבשתיות, בלי להזדקק לפרמטרים חופשיים או להנחות מוקדמות על מנגנונים אקולוגיים.
האם שיטה כזו מצליחה לחזות נכונה את מספר המינים באזור שלם? האם היא רגישה לאופן שבו מחלקים את בעלי החיים לקבוצות טקסונומיות? ומה קורה כשמנסים להרחיב אותה לסקאלות עצומות כמו אזור האמזונס כולו? המאמר בוחן את השאלות הללו לעומק, משווה בין הנחות תיאורטיות שונות, ומעמת את התחזיות עם הערכות אמפיריות מקובלות, בניסיון לבחון עד כמה אפשר לסמוך על מדגמים קטנים כדי להבין את מגוון החיים בעולם הגדול.
