חיילי מילואים הנקראים שוב ושוב לשירות פעיל, לעיתים תוך שעות מרגע שחזרו הביתה, מתמודדים עם מציאות נפשית שרוב כלי הטיפול הקיימים פשוט לא תוכננו בשבילה.חיילי מילואים הנקראים שוב ושוב לשירות פעיל, לעיתים תוך שעות מרגע שחזרו הביתה, מתמודדים עם מציאות נפשית שרוב כלי הטיפול הקיימים פשוט לא תוכננו בשבילה. הפסיכולוגיה הצבאית בנויה סביב ציר ברור: גיוס, שירות, שחרור, שיקום. אבל מה קורה כאשר הציר הזה הופך למעגל? כאשר אין "אחרי" מוגדר, כאשר הבית הוא רק עצירה זמנית בדרך חזרה לחזית?
השאלה שמאמר זה מציב היא לא רק תיאורטית: האם ניתן לפתח מסגרת טיפולית שתעבוד דווקא בתוך אי הוודאות, שתתוכנן לא למרות ההפרעות אלא בגלל קיומן? הכותבת פונה למקום מפתיע, אל הטבע. לא כרקע נחמד לתרגילי נשימה, אלא כעיקרון מארגן של ממש לתהליך שיקום שנאלץ להתקיים בין שתי עולמות שנוגדים זה את זה בכל פרמטר אפשרי.
כדי לבנות את המסגרת הזו, הכותבת עברה על מחקרים בתחומים שנדיר שמציבים אותם בשיח אחד: מחקרי "אמבטיות יער" יפניות, ניסויים קליניים עם ותיקי קרב שגידלו צמחים, תיאוריות קוגניטיביות על שיקום קשב, ועדויות שדה על גלישה כטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית. מה שמחבר ביניהם הוא שאלה מרתקת: האם לטבע יש משהו להציע לאדם שחייו נקרעים שוב ושוב בין שתי מציאויות שאינן ניתנות לפישור?
זהות והשתייכות כמשאבי התמודדות של בני נוער דרוזים בזמן מלחמת לבנון השנייה
לבני הנוער הדרוזים יש נקודת מבט ייחודית על זהותם המשקפת את ההיסטוריה והתרבות המורכבת של קהילתם. הדרוזים הם מיעוט דתי ואתני במזרח התיכון, עם אוכלוסייה
