בעולם שבו גבולות מדינות אמורים לסמן שליטה מלאה על תנועת בני אדם, מתקיים מסלול הגירה שכמעט אינו נראה לעין הציבורית: עובדים מיומנים המועברים בין סניפי חברות בין־לאומיות, נותני שירותים חוזיים ומבקרים לצורכי עסקים, הנהנים מהקלות מיוחדות שמקורן בהסכמי סחר בין־לאומיים ולא בשיקולי מדיניות הגירה רגילה. תופעה זו, המכונה "הגירה עסקית", ממוקמת על התפר שבין משפט הסחר הבינלאומי, כלכלת השירותים הגלובלית ומדיניות ההגירה, אך עד כה נדונה בעיקר בספרות הניהול והמשאבי אנוש, כאילו אין לה משמעות פוליטית או הגירתית.
המאמר שואל מה בעצם מניע הגירה מסוג זה, האם היא נגזרת מהסכמי סחר פורמליים, מהיקף הסחר וההשקעות בין מדינות, מנוכחות חברות בין־לאומיות, או שמא ממדיניות ההגירה הכללית של המדינה עצמה. כדי לבחון זאת נבחרה שוויץ, כלכלה גלובלית מבוססת שירותים המפעילה בו־זמנית מדיניות הגירה מגבילה ופוליטית מאוד לצד רשת נרחבת של הסכמי סחר המקנים הקלות לניידות עסקית. באמצעות נתוני מרשם התושבים, נתוני אשרות שהייה קצרות וסקר ניידות הגירה, נבחנים היקפה, מאפייניה והגורמים הכלכליים המתאמים עם הגירה עסקית לשוויץ.
המאמר חושף זווית חדשה על האופן שבו המשפט הבינלאומי של הסחר מעצב בפועל את מדיניות ההגירה הפנימית של מדינות, ומעלה שאלות מרתקות באשר לגבולות שבין הגירת עבודה "רגילה" לבין תנועה כלכלית המוסתרת תחת מעטה טכני וניטרלי לכאורה.
