מחלת כליות כרונית ומחלות לב וכלי דם נוטות להופיע יחד, והשילוב ביניהן יוצר אחד האתגרים הקשים ברפואה המודרנית. מה שמיטיב עם לב בריא אינו בהכרח מתאים ללב שנמצא בגוף עם כליות פגועות, ולעיתים התרופות המוכרות הופכות למסוכנות או פשוט לא נבדקו. הפער הזה מעורר שאלות מעשיות ביום-יום הקליני: אילו טיפולים אפשר להעניק בביטחון, ואילו מהם מבוססים בעיקר על הנחה ולא על ראיות?
המאמר שואל כיצד ניתן לצמצם את הסיכון הקרדיווסקולרי בחולים עם מחלת כליות כרונית, ובאילו מקרים הנחיות הטיפול הקיימות באמת חלות עליהם. כדי לענות על כך הכותבים עוברים על הספרות העדכנית ועל ההנחיות האירופיות והבינלאומיות. הם בוחנים ניסויים קליניים גדולים, ניתוחים משולבים, מטא-אנליזות ונתוני רישום מהעולם האמיתי. הסקירה מתחילה באבחון ובאפידמיולוגיה ובכלים להערכת סיכון, ממשיכה בתהליכים הביולוגיים המיוחדים של שתי המחלות, ועוברת לטיפול בגורמי סיכון, במחלת עורקים כליליים, באי ספיקת לב ובפרפור פרוזדורים.
בין הנושאים שעולים: תרופות חדשות יחסית שהחלו לשנות את התמונה, התלבטויות סביב צנתור והשתלת כליה, ושאלת נוגדי הקרישה בחולי דיאליזה. הסקירה מציעה מבט מעשי על תחום שבו ההחלטות הרפואיות רחוקות מלהיות מובנות מאליהן.
