כלי בינה מלאכותית כבר נמצאים בכל מחברת וכל מחשב של סטודנטים: בודקי דקדוק, מנסחים מחדש ועוזרי כתיבה שמגיבים תוך שניות. אבל רוב השימוש בהם הוא ספונטני ולא מתוכנן, והם מנותקים מתכנית לימודים ומשיקולים פדגוגיים. מה קורה כשמנסים לשלב אותם בחומרי לימוד מסודרים, כך שיעזרו לסטודנטים ללמוד לכתוב ולא רק יתקנו להם את הטקסט? והאם אפשר לעשות זאת בלי לפגוע בחשיבה ביקורתית, ביצירתיות וביושרה האקדמית?
המחקר מנסה לענות על שלוש שאלות: איך אפשר לנצל בינה מלאכותית ביעילות בפיתוח חומרי כתיבה אקדמית, אילו מאפיינים שלה מתאימים לשילוב בחומרים כאלה, ועד כמה החומרים משפרים את כתיבת הסטודנטים. החוקרים פעלו בקורס כתיבה אקדמית במחלקה לחינוך לאנגלית באוניברסיטה באינדונזיה, עם 32 סטודנטים לתואר ראשון. הם בנו את החוברת לפי מודל ADDIE: ניתוח צרכים בשאלון ובראיונות, תכנון, פיתוח עם תיקוף של מומחים, יישום בכיתה והערכה. במהלך היישום הושוו קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת במבחן מקדים ובמבחן מסכם, ולצד זאת נאספו שאלוני שביעות רצון וראיונות עם סטודנטים.
המאמר מציג לא רק חוברת, אלא גם מבט פדגוגי על מה שכלים כאלה עושים לכתיבה, מה הם משאירים לאדם ומה הם עלולים לקחת ממנו. הוא מעניין במיוחד את מי שמלמד שפה או כתיבה, ואת מי שתוהה איך להפוך כלי טכנולוגי לחלק אמיתי מההוראה.
