מה קורה כשהגוף שלנו נושא עמו את עקבות הרעב, הטראומה או הרעלנים שאליהם נחשפו הוריו וסביו? האפיגנטיקה הסביבתית מבטיחה לגשר על הפער הוותיק בין טבע לטיפוח, ומדעני חברה רבים מקבלים אותה בהתלהבות, משום שהיא כמו מאשרת את מה שהם אומרים מזמן על חיים לא שוויוניים ועל הגוף. אבל כשהשפעות כאלה עשויות לעבור מדור לדור, עולות שאלות קשות. על מי תוטל האחריות, על האישה ההרה, על ההורה העתידי או על המדינה? האם קבוצות שחוו מלחמה ורעב ייתפסו כנפגעות הזקוקות לפיצוי, או כפגומות מבחינה ביולוגית?
המאמר שואל אם הידע החדש על פלסטיות ביו-חברתית מחייב אחריויות מדעיות וחברתיות חדשות, ואילו מושגים מהעבר עדיין יכולים לשמש אותנו. כדי לבחון זאת, הכותבים מביטים לאחור אל רעיונות ישנים על הורשת תכונות נרכשות, מהרפואה ההיפוקרטית ועד האמונה ב"רושם האמהי" וליחס שבין אקלים, גזע וניוון בעידן הקולוניאלי. אחר כך הם משווים בין השיח על סיכון גנטי, כפי שנוצר סביב פרויקט הגנום האנושי, לבין הסיכון האפיגנטי המתהווה, ובוחנים את תפקידם של החוקרים, המממנים והמוסדות. התמונה שמתגלה מציגה את ההיסטוריה של המדע כמראה שבה כדאי להתבונן לפני שמסיקים מסקנות מהמעבדה.
