מטפלים נפשיים מבלים שעות ארוכות בחברת כאב, טראומה ואובדן, ולא רק מקשיבים לסיפורים אלא גם קולטים בגופם את מצבו של האדם שמולם. מה קורה כשהחדר הטיפולי הופך לזירה שבה הלחץ של המטופל עובר אל המטפל? ומה מבדיל בין מטפלת שנשארת נוכחת ויציבה לבין מי שמגיעה בהדרגה למצוקה, לריחוק ולשחיקה, לפעמים מבלי לשים לב לכך בעצמה?
המחקר שואל כיצד פסיכותרפיסטיות חוות ומזהות מצוקה אמפתית, באילו דרכים הן מווסתות את עצמן, ואיזה תפקיד יש למודעות קשובה בתוך הפגישה עצמה ולא רק אחריה. רוב הספרות מתמקדת בטיפוח עצמי שמחוץ לטיפול, והשאלה מה מתרחש בגוף ובתודעה של המטפלת בזמן אמת נותרה פחות בהירה.
כדי לבדוק זאת ערכו החוקרות ראיונות חצי מובנים עם שמונה פסיכותרפיסטיות מסלובניה, בעלות ותק מגוון והכשרה אינטגרטיבית. הראיונות נותחו בגישת התאוריה המעוגנת בשדה, ומתוכם נבנה מודל חדש שמנסה לתאר כיצד אפשר למנוע מצוקה כזו. מי שמתעניין בעולמם הפנימי של מטפלים, בקשר בין גוף לנפש ובמחיר הנסתר של העבודה עם סבל אנושי ימצא כאן זווית מרתקת.
