כלים דיגיטליים ובינה מלאכותית נכנסו לכיתות, אבל האם הם באמת משאירים חותם על הלומדים שנים אחר כך? כשתלמיד מחונן מגיע לאוניברסיטה, מה נשאר בו מהשיעורים שנעזרו בטכנולוגיה: סקרנות, יכולת לפקפק ולבדוק, והיכולת לנהל את הלמידה של עצמו? השאלה מסתבכת במיוחד אצל סטודנטים ערבים מחוננים בישראל, שלמדו בתיכון בערבית, במערכת עם פערי משאבים, ופוגשים בהשכלה הגבוהה סביבה שלמה בעברית.
המחקר מבקש להבין כיצד הסטודנטים האלה עצמם רואים את ההשפעה ארוכת הטווח של הוראה דיגיטלית וחדשנית בתיכון על המוטיבציה, החשיבה הביקורתית והעצמאות האקדמית שלהם, ואיך שלוש היכולות האלה מתחברות בסיפור שהם מספרים. שלושים סטודנטים מחוננים, נשים וגברים מיישובים בצפון, במשולש ובערים מעורבות, שלמדו מקצועות כמו רפואה, הנדסה, מדעי המחשב וחינוך, התראיינו בראיונות אישיים בערבית. הראיונות תומללו ותורגמו, ועברו ניתוח תמטי רפלקסיבי שמחפש דפוסים חוזרים בדבריהם.
התמונה שעולה מהראיונות מעניינת גם מעבר לכיתות המחוננים: היא נוגעת לשאלה אם טכנולוגיה מקדמת צמיחה או מייצרת תלות, ולתפקידם של השפה, המשפחה והנסיבות בעיצוב הדרך. מי שמתעניין בעתיד ההוראה בעידן הבינה המלאכותית ימצא כאן זווית מפתיעה מפי הלומדים עצמם.






