ציורי הטנקה הטיבטיים הם מן הדימויים העמוסים ביותר שאפשר להניח מול מחשב. בתוך יריעה אחת נדחסים קווים דקיקים שמגדירים מבנה, זהב ואדום שנפגשים בדיוק מחושב, הילות, פרחי לוטוס, דמויות בודהה ומקדשים שלמים, וכל אלה בגדלים שונים לגמרי זה מזה. כשמנסים להעביר לציור כזה סגנון אמנותי אחר בעזרת למידה עמוקה, מתברר מהר שדווקא העושר הזה הוא המכשול. כלים שמצטיינים בתמונות רגילות מטשטשים את המרקם העדין, מבלבלים בין אזורים, ולעתים מייצרים תמונה שבחלקה האחד הסגנון נשמר ובחלקה האחר הוא פשוט נעלם.
השאלה שעומדת במוקד היא כיצד אפשר לבנות רשת שתחלץ בבת אחת מאפיינים מעצמים בקני מידה שונים מאוד, ובה בעת תשמור על קשר בין אזורים מרוחקים זה מזה בתמונה, כדי שהסגנון יישאר אחיד לכל רוחב היצירה. שתי הדרישות האלה נוטות לעמוד בסתירה: מי שמתמקד בפרט הקטן מאבד את התמונה הגדולה, ומי שמודד את התמונה הגדולה מחליק על הפרטים.
כדי לבחון את השאלה נבנתה מסגרת שמשלבת שני רעיונות, קונבולוציה שמקצה לעצמה גדלי גרעינים משתנים ומנגנון תשומת לב שעובד בכמה קני מידה במקביל. הבחינה נעשתה על אוסף גדול של מקטעי טנקה וציורי קיר טיבטיים לצד אוספי תמונות וציורי אמנות מוכרים, בהשוואה לשיטות מובילות, בניתוח שבו הוסרו רכיבים אחד אחד, ובסקר העדפה בקרב מאה מעריכים.
