כשהקורונה סגרה את שערי האוניברסיטאות, מוסדות רבים נאלצו לעבור ללמידה מקוונת כמעט ביום אחד. באוניברסיטה בגאנה, שבה הטכנולוגיה החינוכית הייתה חדשה יחסית ולא נפוצה, המעבר הזה לא היה רק אתגר טכני. מאחורי המסכים ניצבו שאלות של הנהגה: מי החליט, איך הודיעו, מי הוכשר ומי נשאר לבד מול המערכת. בזמן שרוב המחקר על המגפה התמקד ברפואה, נשאר פער בהבנה של מה קרה בתוך ההשכלה הגבוהה ושל התפקיד שמילאו מי שהוביל אותה.
המחקר שואל אילו ליקויים בהנהגה החינוכית חשו מרצים וסטודנטים בעת המעבר להוראה, ללמידה ולבחינות מקוונות, ומה משמעותם לעתיד הלמידה המקוונת אחרי המגפה. כדי לברר זאת ערכו החוקרים מחקר איכותני חקרני בקרב עשרה מרצים ועשרה סטודנטים, שנבחרו בדגימה מכוונת. הם התראיינו בראיונות עומק טלפוניים בקיץ 2020, בעיצומו של הריחוק החברתי. התמלילים נותחו בניתוח תמטי, ובעזרת מודל סביבת הלמידה האלקטרונית ותיאוריית UTAUT נבחנו הדברים שסיפרו המשתתפים על החוויה שלהם.
התמונה שמצטיירת מהראיונות מעוררת מחשבה על ההבדל בין מוסד שמחזיק טכנולוגיה לבין מוסד שמוכן להשתמש בה, ועל מי נושא באחריות כשהמערכת נתקעת.
