מה קורה כשמי שסובל מעוני קיצוני אינו רק חסר אוכל וקורת גג, אלא גם חסר את היכולת לדרוש שיתייחסו אליו כאל אדם בעל זכויות? מאבקים בעוני נוטים להתמקד במה שהעניים אמורים לקבל, אבל פחות בשאלה אם הם עצמם יכולים לעמוד מול אחרים ולהגיד: מגיע לי. המושג "העצמה" נפוץ מאוד בשיח הפיתוח, ובכל זאת הוא מעורפל, ולעיתים קרובות הפך לססמה ריקה שמשרתת דווקא את המצב הקיים.
המאמר שואל מה יכולה להיות תפיסה מדויקת וצרה של העצמה שאי אפשר לרוקן מתוכן פוליטי, ושמציבה את העניים כסוכנים ולא כמקבלי חסד בלבד. כדי לענות, הכותב נשען על רעיון הכבוד המשפטי של קאנט ועל שפת זכויות האדם, ומשלב ניתוח מושגי עם דיון בהבחנות של הופלד בין סוגי זכויות. הוא מציג את התפיסה, מנמק אותה, ובוחן אותה מול שורה של התנגדויות קשות, מהטענה הפשוטה "הם צריכים אוכל, לא זכויות" ועד שאלות על חובות כלפי עצמי, על אשמה ועל פטרנליזם.
זהו עיון פילוסופי בשאלה מי מחזיק בקול בדיון על צדק ועוני, ומה נדרש כדי שיהיה לו קול כזה. מי שמתעניין בזכויות אדם, בצדק גלובלי ובמשמעות האמיתית של מתן כוח לאחר ימצא כאן טיעון מעורר מחשבה.
