איך קורה שמדיניות טובה, מידע מדויק וכוונות רצות של אנשים לא מצליחים לשנות את מה שחשוב באמת? בחשיבה על קיימות מקובל לומר שהשפעה גדולה ביותר טמונה ב"נקודות מינוף עמוקות", כמו מטרות המערכת ותפיסות העולם שמאחוריה. אבל מסגרת נקודות המינוף, שהפכה לנקודת ייחוס בתחום, משאירה שאלה מרכזית פתוחה: איך תפיסת עולם משתנה בפועל, בתוך אנשים ובין אנשים? ערכים, רגשות וזהויות נשארים אצלה בגדר קופסה שחורה.
המאמר מנסה לפתוח את הקופסה הזאת. השאלה שמנחה אותו: מה יקרה אם נצרף למסגרת הקיימת את מה שמדעי הנפש יודעים על התהליכים הלא מודעים, הרגשיים והמגולמים בגוף, ואילו עקרונות מעשיים למדיניות ולארגונים אפשר לגזור מכך?
החוקרים אינם מבצעים ניסוי אחד. הם מנתחים את החוזקות והחולשות של המסגרת, מסנתזים שבעה זרמים תיאורטיים עכשוויים מתחומי המוח, ההתפתחות והתרבות, ומתרגמים אותם לשבע עדשות אנליטיות ולחמישה עקרונות פרקטיקה. כדי להמחיש אותם הם נעזרים בדוגמאות מהשטח, מרחובות עירוניים שנפתחו לאנשים ועד ניהול הסתגלות לאקלים. התוצאה היא הצעה לכיוון חדש בחשיבה על שינוי חברתי, שבו ההיגיון של מבנים פוגש את הקצב הנסתר של החיים הפנימיים.
