תשישות נפשית בקרב מורים היא תופעה נפוצה ומטרידה, במיוחד בבתי ספר תיכוניים שבהם שיעורי ההיעדרות עקב לחץ גבוהים מכל מקצוע אחר. עומס עבודה, אוטונומיה מוגבלת וקונפליקטים יומיומיים הופכים את שאלת ההתאוששות ממתח נפשי לשאלה קריטית עבור מערכת החינוך. פעילות גופנית מוצגת לעיתים קרובות כפתרון מובן מאליו, אך האם באמת כל סוגי הפעילות מועילים באותה מידה?
מחקר זה מבקש לבחון שאלה מורכבת יותר ממה שנדמה במבט ראשון: האם עצימות הפעילות הגופנית (הליכה, פעילות מתונה, פעילות נמרצת) והתחום שבו היא מתבצעת (עבודה, תחבורה, פנאי, בית וגינה) משפיעים באופן שונה על הסיכון לתשישות נפשית? ומה לגבי הזמן שמורים מבלים בישיבה, גם הוא מפוצל לתחומים שונים, האם הוא מזיק או דווקא מגן?
כדי לענות על כך, החוקרים עקבו אחר מדגם רחב של מורי תיכון בפלנדריה לאורך שלושה מועדי מדידה במהלך שנת לימודים שלמה, תוך שימוש בשאלונים מאומתים למדידת צורך בהתאוששות, תשישות נפשית, פעילות גופנית והתנהגות בישיבה. באמצעות כלים סטטיסטיים מתקדמים המאפשרים הסקת מסקנות סיבתיות, ניסו החוקרים לפענח אילו הרגלי תנועה וישיבה דווקא תורמים לשחיקה של מורים, ואילו עשויים לשמש כמגן מפניה.
