בין סוף המאה ה-19 לשנות ה-80 של המאה ה-20 נשלחו בקנדה עשרות אלפי ילדים ילידים הרחק מבתיהם, אל מוסדות חינוך שהוקמו במטרה מוצהרת לשנות את זהותם. המוסדות האלה מוכרים היום כאחד הפרקים הכואבים בתולדות המדינה, אך מאחורי שמם הכללי עומדת היסטוריה ארוכה ומורכבת: מיסיונרים ראשונים במאה ה-17, תחרות בין כנסיות, אינטרסים של מדינה שבונה את עצמה, ורעיונות חינוכיים שהגיעו מהצבא, מהמנזר ומהכלא.
המאמר שואל כיצד נוצרו הפנימיות לילדים ילידים בקנדה, איך התפתחו, ואיזה תפקיד מילאה מערכת החינוך המוסדית בתהליכי הנצרות ובבניין המדינה המודרנית. השאלה נוגעת לא רק לעבר, אלא גם לדרך שבה מדינות מתייחסות למיעוטים ילידיים ולמחיר של הניסיון ליצור אחידות תרבותית.
כדי לבדוק זאת המחבר עוקב אחר השתלשלות העניינים ההיסטורית מהמיסיונים הראשונים בצרפת החדשה ועד המאה ה-20, ובוחן את חקיקת המדינה, את התפקיד של הכנסיות השונות ואת דפוסי הניהול. הוא מתעמק גם בהיבטים יומיומיים: אדריכלות המבנים, סדר היום, מדיניות השפה והמראה החיצוני של התלמידים, ומשלב עדויות אישיות של מי שעברו את המערכת. התמונה שמצטיירת מציעה זווית רחבה על המנגנונים שהפכו חינוך לכלי של שליטה.
