בישראל, שבה מערכות החינוך היהודית והערבית נפרדות כמעט לחלוטין, נדיר למצוא מרחבים שבהם סטודנטים משתי הקבוצות לומדים ופועלים יחד באמת. אבל מה קורה כאשר מוזיאון "יהודי" ומוזיאון "ערבי" הופכים לכיתת לימוד משותפת, ושתי שפות, עברית וערבית, נשמעות בו זמנית מפי סטודנטיות להוראת אומנות?
מאמר זה בוחן קורס ייחודי במכללה אקדמית, שבו סטודנטיות יהודיות וערביות מוכשרות יחד להדריך תלמידי תיכון בשני מרחבים מוזיאליים המזוהים כל אחד עם תרבות אחרת. הרעיון המרכזי הוא שדווקא שפת האומנות, הפחות תלויה במילים, עשויה לשמש גשר בין שתי קבוצות שההיסטוריה והמציאות הפוליטית מרחיקות ביניהן, ולעודד מודעות רב-לשונית ורב-תרבותית אצל מי שעתידות להיות מורות בעצמן.
השאלה שמנחה את המחקר היא כיצד הוראה משותפת ודו-לשונית במרחב המוזיאלי משפיעה על היחסים, התפיסות והזהות של הסטודנטיות המשתתפות, יהודיות וערביות כאחד. כדי לבחון זאת ערכו החוקרות ראיונות עומק עם משתתפות הקורס בשתי שפות האם, וניתחו את הדברים בגישה איכותנית תוך הקפדה על איזון בין הפרספקטיבות היהודית והערבית של החוקרות עצמן. הממצאים חושפים תמונה מורכבת של הזדמנויות, מתחים ותובנות שמעלה המפגש הדו-לשוני הזה, ומזמינים מחשבה מחודשת על מקומה של האומנות בהכשרת מורים לחברה רב-תרבותית.
