כשחוקרי משטרה יושבים מול חשוד, קורבן או ילד שהיה עד לעבירה, לעיתים קרובות אין להם הרבה מעבר למה שהאדם שמולם מוכן לספר. איך שואלים, כמה מתכוננים, איזה קשר בונים ואילו טכניקות בוחרים, כל אלה יכולים להכריע אם התיק יתקדם או יתפרק, ואם הצדק ייעשה או יעוות. בבריטניה ובמדינות הנורדיות עברו בעשורים האחרונים לגישה של איסוף מידע, אחרי שורה של עיוותי דין מפורסמים. אבל מה קורה במקומות שבהם כמעט איש לא בדק את שיטות העבודה בשטח?
המאמר מתמקד במלזיה, מדינה שעל הנעשה בחדרי החקירה שלה כמעט אין מידע מחקרי, ושואל: מה חוקרי המשטרה שם חושבים על ראיונות חקירה, כיצד הם מבצעים אותם בפועל, ואיזו הכשרה, משוב ופיקוח הם מקבלים? ההקשר התרבותי מוסיף שכבה מסקרנת, שכן המודלים המקובלים בספרות התפתחו בעיקר בחברות מערביות ואינדיבידואליסטיות.
החוקרים חילקו שאלונים לשוטרים ממחלקת החקירות הפליליות במחוז פרק, ובהם שאלות סגורות ופתוחות על ראיונות עם חשודים ועם ילדים, על הערכת המיומנות העצמית, על בניית קשר ועל השימוש בכלים כמו בובות והסרטה. נשארה גם הזדמנות להערות חופשיות, שחושפות מה החוקרים עצמם מרגישים שחסר להם. התמונה שמצטיירת מעוררת שאלות על הקשר בין אמונה בשיטה לבין יעילותה.
