הוראה נחשבת לאחת המקצועות הפגיעים ביותר לשחיקה תעסוקתית, תסמונת שגורמת לתשישות רגשית, לתחושות ניתוק ולירידה בתחושת ההישג האישי. מורים שחוקים מתקשים לתת מענה לצורכי תלמידיהם, מתרחקים מסביבתם המקצועית והחברתית, ולעיתים מגיעים לפרישה מוקדמת מהמערכת. במדינות שעוברות תהפוכות חברתיות וכלכליות משמעותיות, כמו קוסובו לאחר עשורים של מלחמה ומעבר למדינה עצמאית, השאלה על מצבם הנפשי של אנשי החינוך מקבלת משנה תוקף.
המאמר בוחן את רמות השחיקה בקרב מורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים באזור פריזרן בדרום קוסובו, ומנסה לבדוק האם משתנים דמוגרפיים כמו מגדר, גיל, ותק בהוראה, סוג השירות, רמה סוציו-אקונומית נתפסת ומצב משפחתי משפיעים על שני ממדי השחיקה המרכזיים: ניתוק ותשישות. המחקר מבוסס על סקר שנערך בקרב מאות מורים, באמצעות שאלון ייעודי המבוסס על מודל תיאורטי מוכר בתחום השחיקה בעבודה, וכולל ניתוחים סטטיסטיים מתקדמים כדי לבחון הבדלים בין קבוצות שונות.
מה קורה כשמערכת חינוך שלמה מתמודדת עם עומס כלכלי, שינויים חברתיים ופער בין ציפיות מקצועיות למציאות בשטח? האם גורמים כמו גיל, מגדר או מצב משפחתי אכן מנבאים רמות שחיקה גבוהות יותר, וכיצד מתקשר הקשר החברתי־היסטורי הייחודי של קוסובו לתמונה הכוללת של מצבם הנפשי של המורים?
