"NU לא צריך להצטרף לפמיניזם" – כך הצהיר בפומבי יחיא ג'ליל סתקוף, המזכיר הכללי של נהצלת אולמא, ארגון האסלאם הסוני הגדול באינדונזיה, בפני ארגוני הנשים השייכים לתנועה. ההצהרה הדהדה בזירה הציבורית ועוררה שאלה חריפה: האם מדובר בעמדה אנטי-פמיניסטית השומרת על סדר פטריארכלי מסורתי, או שמא בניסיון לנסח דרך חלופית, מקומית ועצמאית, להגנה על מעמד הנשים, כזו שאינה שואבת את השראתה מהמערב?
המאמר יוצא לבחון את השאלה הזו על רקע מורכב: מצד אחד, ארגון הידוע במבנה פטריארכלי ובנוכחות מצומצמת של נשים בעמדות בכירות; מצד שני, מגמת שינוי מסתמנת, ובראשה הצטרפותן של אחת עשרה נשים למנהיגות המרכזית של הארגון בשנים האחרונות, מבלי שהדבר הוצג כתביעה לשוויון מגדרי במובן המערבי. כדי להבין את המשמעות האמיתית של ההצהרה השנויה במחלוקת, פונה המאמר לבחון לעומק את התפתחות הפמיניזם המערבי על גליו וזרמיו השונים, ולהציב מולו את דרך החשיבה הפנימית שהתפתחה בתוך הארגון עצמו ביחס לסוגיית מנהיגות נשים לאורך העשורים.
המחקר מתבסס על ניתוח ספרותי ותיעודי מעמיק של מסמכים, פרסומים ואירועים היסטוריים ועדכניים הקשורים לארגון ולמעמד הנשים בתוכו, תוך פרשנות סוציו-פנומנולוגית של החומרים שנאספו. הדיון חושף עימות מרתק בין קריאה טקסטואלית שמרנית לבין קולות פנימיים שדוחפים לשינוי, ומעלה שאלה עקרונית: האם ניתן לקדם את מעמד הנשים מתוך מסורת דתית ותרבותית מקומית, בלי לאמץ את המסגרת המושגית של הפמיניזם המערבי?
