גירושין הם אחד השברים הגדולים בחיים, אבל מה שקורה לכיס של האנשים אחריהם תלוי לא רק בהם עצמם. הוא תלוי גם בחוק. בגרמניה, עד 2008, מי שהיה החלש כלכלית בזוג יכול היה לצפות למזונות נדיבים יחסית מבן או בת הזוג לשעבר. ואז, בלי תקופת מעבר, נכנס לתוקף חוק חדש שהעמיד במרכז את עקרון האחריות העצמית: כל אחד מהצדדים מצופה לדאוג לעצמו. שינוי חד כזה מעורר שאלות על הדרך שבה המדינה מעצבת את ההחלטות של אנשים אחרי פרידה, ועל מי משלם את המחיר ומי נהנה ממנו.
המחקר שואל כיצד השתנתה ההשתכרות של נשים וגברים סביב הגירושין בעקבות הרפורמה, והאם הדפוסים שונים בין המינים ובין קבוצות שונות באוכלוסייה, למשל בין מזרח גרמניה למערבה, בין אימהות לנשים ללא ילדים ובין בעלי הכנסה גבוהה לנמוכה.
כדי לבחון זאת נעזרו החוקרים בנתוני רישום מנהליים של קרן הפנסיה הציבורית הגרמנית, שכוללים היסטוריית השתכרות חודשית של יותר מ-24 אלף גרושים וגרושות לאורך שנים רבות. הם בנו קבוצות ביקורת של אנשים שלא התגרשו, עקבו אחר מסלולי השתכרות מ-24 חודשים לפני הפרידה ועד 36 חודשים אחריה, והשוו בין מחזורי גירושין שקדמו לרפורמה לאלה שבאו אחריה, בשיטה שמנסה להפריד את השפעת החוק משינויים אחרים שהתרחשו באותן שנים, כמו הרחבת מעונות היום והמיתון.






