איך כותבים היסטוריה של אדריכלות בתקופה שבה האידאולוגיה השלטת דורשת לראות בכל קורת עץ ובכל ארמון ביטוי של מאבק מעמדות? ליו דונג'ן, מחלוצי חקר האדריכלות הסינית, כתב את "תולדות האדריכלות הסינית העתיקה" בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, בעידן שבו המטריאליזם ההיסטורי המרקסיסטי הפך למסגרת הכמעט מחייבת של ההיסטוריוגרפיה הסינית. ובכל זאת, הוא היה גם אדם שגדל על מדידות שטח, כתובות, ארכיאולוגיה ופענוח של ספרי בנייה עתיקים.
המאמר שואל מה נשאר מתחת לפני השטח של הספר המפורסם הזה. עד כמה עיצבו אותו הנחות מרקסיסטיות, ואיך התמודד המחבר עם המתח בין דרישות התקופה לבין הקפדה מקצועית על הראיות? כדי לענות, המחבר משלב שתי גישות קריאה: את ההסתכלות של הנו-וולטר קרופט על הקשר בין טקסט, תאוריה והיסטוריה, ואת "הקריאה הסימפטומטית" של לואי אלתוסר, שמחפשת את מה שהטקסט אינו אומר במפורש. הקריאה נשענת על הקדמות, על מכתבים פרטיים של ליו לעמיתים, ועל השוואה בין כתב היד מ-1959 לבין מהדורת 1980, וכן על ויכוחיו עם ליאנג סצ'נג.
התוצאה היא הצצה מרתקת למטבח האינטלקטואלי של היסטוריון שנאלץ לאזן בין אמת מקצועית, לחץ פוליטי וניסיון להעניק לסין היסטוריה אדריכלית משלה.
