אחרי מלחמת ששת הימים התגבשה בישראל קבוצה צעירה של דתיים שיצאה להתיישב בלב חברון, ומשם נולדה קריית ארבע. בזיכרון הציבורי נשמר לעתים קרובות סיפור פשוט: קומץ מתנחלים נחושים כפה את רצונו על ממשלה מהססת ועל רוב שפוי. אבל מי עמד מאחורי הקלעים של ליל הסדר במלון פארק, ומי הרים טלפונים, גייס כספים ופתח דלתות במשרדי הצבא והממשלה? והאם מי שבנו את המדינה, אנשי תנועת העבודה לצד ותיקי הימין, השקיפו מהצד, או שהיו שותפים לדרך?
המאמר בוחן את הקשר המעשי והרעיוני בין המתנחלים הראשונים לבין התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שנוסדה ב־1967 ומנהיגיה כללו משוררים, אנשי רוח ופוליטיקאים ותיקים משני צדי המפה. הוא שואל עד כמה היו המתנחלים ממשיכי המסורת הציונית־חלוצית, ועד כמה היו תופעה זרה לה. כדי לענות על כך נעזר המחבר במסמכי היסוד של התנועה, במכתבים, בעדויות של משתתפים ובפרוטוקולים של דיוני הממשלה והכנסת. הוא גם משווה בין דבריהם של אנשי התנועה, מתנחלים וראשי מפלגת העבודה, ובודק איך כל צד תיאר את חלקו של האחר.
התמונה שעולה מהמקורות מזמינה לבחון מחדש שאלות ישנות על אחריות, על שליטה ועל הזיכרון ההיסטורי של ראשית ההתנחלות בחברון.
