הבטחת "פליטות נטו אפס" עד אמצע המאה נשמעת כמו תוכנית ברורה: להקים שדות סולאריים וטורבינות רוח בקצב מסחרר, לסגור את תחנות הפחם ולהמשיך הלאה. אבל כשמסתכלים על המספרים, התמונה מסתבכת במהירות. החשמל מהווה רק חלק קטן מכלל האנרגיה שהעולם צורך, המקורות המתחדשים אינם זמינים בכל שעה, ותעשיות כמו פלדה וצמנט אינן מתחשמלות בקלות. ובמקביל, כלכלות שלמות, חברות אנרגיה ומערכות פוליטיות בנויות סביב דלקים מאובנים ואינן מזדרזות להשתנות.
המאמר שואל מה באמת נדרש כדי שהעולם יגיע ליעד הזה, ואילו טכנולוגיות יכולות לסייע בדרך. הוא בוחן טכנולוגיות אנרגיה מתחדשת לצד פתרונות משלימים כמו סוללות, מימן ואגירה מבוססת כוח המשיכה, ובוחן גם את השיטות להסרת פחמן מהאטמוספרה ואת ההצעות השנויות במחלוקת של הנדסה גיאולוגית. הוא מתבונן גם בכוחות שמעכבים שינוי, כלומר "נעילות" טכנולוגיות, חברתיות-פוליטיות וכאלה שנובעות מהביקוש. לשם כך הוא נשען על נתונים, הערכות ותרחישים מהספרות המקצועית והאקדמית ועל אירועים עכשוויים, ובהם המלחמה באוקראינה והמתח בין מדינות עשירות למתפתחות.
האם יעד אפס פליטות הוא באמת הפתרון, או שמא הוא רק חלק מהסיפור? ומה קורה לנושאים שנדחקים לשוליים בזמן שכולם סופרים טונות של פחמן?
