מה קורה כשמורים מקבלים קול ממשי בהחלטות הנוגעות להוראה, גם במערכת חינוך ריכוזית והיררכית כמו זו הטורקית? האם שיתוף מורים בתהליכי קבלת החלטות פדגוגיים, בפיתוח חזון משותף ובמעקב אחר התקדמות לימודית, יכול לשנות את האופן שבו הם חווים את עבודתם היומיומית? שאלה זו עומדת בבסיס מחקר שבוחן את הקשר בין מנהיגות הוראה משותפת לבין שביעות רצון תעסוקתית של מורים, ומבקש להבין לא רק אם קשר כזה קיים, אלא גם דרך אילו מנגנונים פנימיים הוא פועל.
המחקר מתבסס על התאוריה הקוגניטיבית-חברתית של בנדורא ובוחן האם תחושת המסוגלות העצמית של המורה וחוסנו המקצועי משמשים כגשר המקשר בין סגנון המנהיגות בבית הספר לבין רווחתו הרגשית של המורה בעבודה. במילים אחרות, האם מנהיגות משותפת "מעצימה" מורים לא רק ברמה הארגונית אלא גם ברמה הפסיכולוגית, וכך תורמת בעקיפין לשביעות רצונם?
כדי לבחון זאת, נאספו נתונים מ-593 מורים משבעת האזורים הגאוגרפיים של טורקיה, באמצעות שאלונים מתוקפים שבדקו את תפיסתם לגבי מנהיגות ההוראה בבית ספרם, מידת המסוגלות העצמית שלהם, חוסנם המקצועי ושביעות רצונם בעבודה. באמצעות ניתוח תיווך סטטיסטי מתקדם, ביקשו החוקרים לפענח את מארג הקשרים המורכב בין הגורמים הללו, ולהבין האם ובאיזו מידה משאבים פסיכולוגיים אישיים מתווכים בין סביבת העבודה השיתופית לבין החוויה הרגשית של המורה במקצוע.
