מה קורה כשבית הספר מלמד ערכים בשיעור ייעודי, אבל התלמידים חוזרים הביתה ומתנהגים כאילו דבר לא נאמר? פער בין מה שילדים יודעים לבין מה שהם עושים מטריד מערכות חינוך רבות. שתי גישות מרכזיות מנסות לגשר עליו, ושתיהן נתקלות בביקורת. האחת בונה אופי מתוך עשייה והתנסות, אך נחשדת בשטחיות חילונית. השנייה נשענת על רוחניות ועל מסורת דתית, אך נחשדת באינדוקטרינציה ובחוסר מקום לחשיבה ביקורתית.
המאמר מעמיד זו מול זו שתי דמויות שנדמה שאין להן שום קרבה: הפילוסוף והמחנך האמריקאי ג'ון דיואי, שהפך את החוויה ללב החינוך, ואל-גזאלי, הוגה מוסלמי מימי הביניים בעל רקע סופי, שראה בטיהור הנפש את עיקר עיצוב האדם. השאלה המרכזית היא איך אפשר לשלב בין משנתם כדי לבנות מודל חינוכי רלוונטי להקשר העכשווי, ובפרט להקשר האינדונזי והאסלאמי.
המחקר איכותני ונשען על עבודה ספרייתית. החוקרים קראו את כתבי היסוד של שני ההוגים, ובהם "דמוקרטיה וחינוך" של דיואי ו"אחיאא עולום אל-דין" של אל-גזאלי, לצד מאמרים וספרים על חינוך לאופי, מוסר ורוחניות. הם הציגו את תפיסתו של כל הוגה ואז השוו ביניהם כדי לזהות נקודות מפגש, פערים ומשמעות לימינו. הקריאה אינה עוסקת ביישום בשטח אלא בבחינה של המסגרות הפילוסופיות והתיאורטיות עצמן.
