כשילד אחד במשפחה מתקשה לקשור שרוכים, להחזיק סכו"ם או לכתוב בכתב יד קריא, כולם בבית מרגישים בכך. הפרעת קואורדינציה התפתחותית, הידועה גם כדיספרקסיה, שכיחה יחסית, ובכל זאת היא נותרת מוכרת מעט גם בקרב אנשי מקצוע. מחקרים קודמים בחנו את חוויית האדם עצמו ואת חוויית הוריו, אבל קולם של האחים, שגדלו לצדו והיו עדים לחייו מקרוב, כמעט לא נשמע.
המאמר שואל איך נראית ההתבגרות לצד אח או אחות עם DCD, וכיצד הם תופסים את ההשפעה של ההפרעה על עצמם, על האדם עם ההפרעה ועל המשפחה כולה. החוקרים ראיינו בטלפון עשרה בוגרים שגדלו עם אח או אחות עם אבחנה פורמלית של DCD. הראיונות היו חצי מובנים, הוקלטו ותומללו, והחומר נותח בניתוח תמטי אינדוקטיבי כדי לזהות דפוסים חוזרים בסיפורים. המראיין עצמו חי עם DCD, ושיקולי ההטיה והאמפתיה שבכך נדונו במאמר במפורש.
המאמר מציע מבט נדיר אל תוך הבית: על מה נאמר ועל מה נשתק, על מה שהמשפחה הבינה ועל מה שלא, ועל הדרך שבה ילדים קוראים את הסביבה שלהם. זו הזדמנות להבין מה עובר על אלה שעומדים בצד, ואולי גם לראות את ההפרעה מזווית שלא הכרנו.
